החלטה בתיק ת"א 10218/06

מהות הבקשה

בפני בקשת הנתבע (המבקש) לדחות על הסף את תביעת המשיבה בת.א. 10218/06 (להלן בהתאמה- "התביעה העיקרית"; "הבקשה") מחמת היותו של בית משפט השלום משולל סמכות עניינית לדון בה, בהתאם לקבוע בהוראת תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן- "תקנות סד"א"). לחלופין, עותר המבקש להורות על העברת הדיון בתביעה העיקרית לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז, בהתאם לקבוע בהוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן- "חוק בתי המשפט").  

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

1.      המשיבה הינה חותנתו לשעבר של המבקש, עורך דין במקצועו. המבקש ובתה של המשיבה נישאו זה לזו ביום 5.12.1996. הם חיו יחדיו במשך 4.5 שנים. מנישואין אלה נולדו למבקש ולבתה של המשיבה שתי בנות. ביום 6.4.2005 התגרשו המבקש ובתה של המשיבה זה מזו כדמו"י.

2.      ביום 2.1.06 הגישה המשיבה לבית משפט זה תביעה כספית ע"ס 535,737 ש"ח. לפי הנטען בכתב התביעה, פנה המבקש, בשנת 2002, אל המשיבה וביקש ממנה לתת לו הלוואה קצרת מועד לשם רכישת נכס לצרכי עסקיו. המשיבה נעתרה לבקשה. ביום 4.6.02 העבירה המשיבה לחשבונו של המבקש סכום של 469,000 ש"ח. לטענת המשיבה, המבקש הבטיח להשיב את סכום ההלוואה תוך חודש וחצי. 

3.      בחודש יוני שנת 2003, כך נטען, השיב המבקש למשיבה סכום של 30,000 ש"ח. יתר סכום ההלוואה טרם הוחזר למשיבה עד למועד הגשת התביעה העיקרית. משכך, עותרת המשיבה בתביעתה לחייב את המבקש לשלם לה את סכום ההלוואה (סך של 469,000 ש"ח) בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן ההלוואה ועד יום פירעונה ובניכוי 30,000 ש"ח שהושבו לה.

4.      כאן המקום לציין, כי ביום 16.12.03, כשנה וחצי לאחר מועד נטילת ההלוואה, נפרדו באופן סופי המבקש ובתה של המשיבה. תאריך הפרידה הסופי נקבע ע"י בית המשפט לענייני משפחה.

טענות הצדדים

5.      בפי המבקש שגורה טענה אחת ויחידה והיא כי הסמכות העניינית לדון בתביעה העיקרית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית משפט השלום. זאת משום שעסקינן בתביעה אשר עילתה סכסוך בתוך המשפחה, בין אדם לבין בן משפחתו (ראה האמור בהוראת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, להלן- "חוק בית המשפט לענייני משפחה"). לשיטתו של המבקש מתקיימים בענייננו שני התנאים המצטברים המקימים לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעה העיקרית: האחד, מדובר בתובענה בין אדם לבן בן משפחתו; והשני, עילת התביעה נעוצה בקיומו של סכסוך בתוך המשפחה. 

6.      המשיבה מצידה טוענת בתגובתה, כי בית משפט זה הוא המוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעה העיקרית. הטעם לכך הוא כי לא מתקיים בענייננו התנאי המצטבר הראשון המכונן את סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, בדבר היות התביעה תובענה בין אדם לבין בן משפחתו. לפי הטענה, במקרה שלפנינו היחסים בין הצדדים הם בין אם אשתו לשעבר של המבקש לבין המבקש. חוק בית המשפט לענייני משפחה מגדיר במדויק בסעיף 1(2), בכל אחד מששת סעיפיו הקטנים, מי ייחשב בן משפחה לעניין החוק. אליבא דהמשיבה סעיף קטן (ג) של סעיף 1(2) הוא הסעיף הרלבנטי לענייננו. סעיף זה משמיענו, כי "בן משפחתו" כולל את "הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם". אין הוא גודר בתחומו את הורי בן זוגו לשעבר. כיוון שבנסיבות המקרה, המשיבה היא אמה של בת זוגתו לשעבר של המבקש, אין היא באה בגדרי ס"ק (ג) הנ"ל. לטענת המשיבה, יש להבחין בין האמור בסעיף קטן (א) של סעיף 1(2) לבין האמור בסעיף קטן (ג) של סעיף זה. בעוד בס"ק (א) כלל המחוקק כבן משפחה גם "בן זוג לשעבר" הרי בס"ק (ג) לא הרחיב הוא את היריעה. הוא ראה כבן משפחה רק הורים, הורי בן הזוג או בני זוגם. מכאן באה המשיבה לכלל מסקנה, כי הסמכות העניינית הייחודית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה כל עוד קיים קשר נישואין תקף בין בני הזוג. משפקע קשר הנישואין בין בני הזוג, נשללת, מניה וביה, סמכותו העניינית הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה.

המסגרת הדיונית

7.      ביום 13.2.06 הוגשה הבקשה שבפני. בד בבד עמה הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה מטעמו, עד לחלוף 30 ימים ממועד מתן החלטה בבקשה דנא. ביום 14.2.06 נעתר כב' הרשם גבאי לבקשה להארכת מועד.

8.      ביום 2.3.06 הגישה המשיבה תגובה לבקשה. 

9.      ההחלטה בבקשה ניתנת על סמך האמור בכתב התביעה, בבקשה ובתגובה. 

דיון

10.    לאחר שקראתי את כתב התביעה וכן נתתי דעתי לנטען בבקשה ובתגובה, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות ועיקר טעמי יובאו להלן.

11.    הלכה היא מלפנינו, כי ההכרעות בנתונים העובדתיים של הסמכות, נעשית על פי כתבי הטענות של הצדדים. ראש וראשון בהם הוא כתב התביעה. על התובע לפרט בכתב התביעה את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 346; להלן- הלכת חבס). בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 308- 309, הטעימה השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים: 

"סיווגו של עניין כמצוי בסמכות בית משפט רגיל או בית משפט לענייני משפחה לעתים איננו קל. עניינים שאינם נוגעים למעמד אישי במובהק משלבים בתוכם, על-פי רוב, יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך משפחתי אלה באלה. נדרש אפוא להכריע מה מביניהם הוא היסוד הדומיננטי, ובהתאם לקביעה זו ישויך עניין לערכאה זו או האחרת. במסגרת בחינה זו יישקל אופיו של הסכסוך המשפחתי, בין היתר מבחינת הצורך כי ערכאה מיוחדת המצוידת במנגנון מקצועי מיוחד תדון בו, או בעניין שעיקרו אזרחי, שערכאה בעלת סמכות רגילה ערוכה לפסוק בו. ... בשל מורכבותה וקשיותה של מלאכת הסיווג האמורה קבע בית המשפט בפרשת חבס כי את הנתונים השונים המגבשים את הסמכות העניינית יש לקבוע בתחילת המשפט, וכי מדובר בנתונים עובדתיים שיש לקבוע לגביהם ממצאים, ואלה נעשים על פי כתבי הטענות ובאמצעות הכרעה שיפוטית בראשיתו של ההליך השיפוטי".

                                                                  (ההדגשה שלי- מ' י').